ותחזינה || גיליון 232 | ח' בכסלו | ויצא
תחילת פרשתנו, הממשיכה את סיפור בריחתו של יעקב מארץ כנען ויציאתו לכיוון בית אבותיו בחרן, הזכירה לחז״ל במדרש רבה סיפור על אדם אחר, שחי מאות שנים אחרי יעקב. דמותו של הגבר הצעיר הבורח באימת מוות מפני אדם החזק והגדול ממנו, שמתמלא קנאה וזעם על הצלחותיו, מעלה גם בזיכרוננו את דמותו של דוד המלך... דוד מתאר מצב רוחני קשה, אך לאו דווקא בשל האויבים המאיימים על חייו, אלא בשל רגשת הלב ההומה והמתגעגע אל א-להיו. המדבר בו נמצא דוד איננו מדבר פיזי אלא מדבר רוחני- ״פרשתי ידי אליך, נפשי כארץ עייפה לך סלה״ (שם, קמג ו). הנשמה מרגישה כארץ עייפה וכבדה, מלאה בעצב תהומי ובמרה שחורה. את התחושות הללו אנו מזהים כתחושות של הסתר פנים ושל ריחוק מה׳ יתברך. הכאב הוא, אם כן, כאב רוחני הממלא את הנפש, ולאו דווקא פחד פיזי וחומרי. הכאב הזה הוא זה שמעורר את הלב לגעגועים וכיסופים לכמיהה אל ריבון העולמים... ומדוד אנו למדים על יעקב אבינו, אשר במנוסתו מבית אביו מתמלא בגעגועים. געגועים לא-להיו ולא-להי אבותיו. געגועים למציאות של גילוי, של הארת פנים, של חן. געגועיו אינם מובילים אותו למציאות מתוקנת, לבניין הבית ולהשראת שכינה, אך הם מביאים אליו, בחלום הלילה, חזון. התגלות. "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה- וראשו מגיע השמימה.... והנה ה' ניצב עליו״
