המצב שנוצר הוא נתק בין הרגע בו נודר האדם את הקרבן לבית המקדש, ובין המועד שתובע ממנו לשלם את נדרו. בעת הבאת הקרבן, לאחר חודשים, אנו מגיעים למצב שיש פער בין התחושה הנוכחית ובין התחושה שאחזה ברגע נדירת הקרבן, מה שיוצר חוסר כנות עצמית לגבי אותו הקרבן. התוצאה היא מצב בו התורה צריכה להגיד לנו שעלינו לשמור את מוצא שפתינו ואת הנדבה שנדרנו בפינו, מפני שאותו נדר ואותו מוצא שפתיים כבר איננו מוצא לב, ואיננו מלווה בתחושה