תן
לי את יבנה וחכמיה, מבקש רבן יוחנן בן זכאי כשהוא עוזב את ירושלים העשנה
ואת בית המקדש החרב בכאב עצום. זהו בדיוק הכאב שמחולל את המעבר מעולם שבו
החומר נחשב כאמצעי לקיום הרוח, לעולם היודע שהרוח היא בכל והחומר מבטא
אותה. זו בדיוק התנועה שמראה את קיום הא-ל בכל, ואת היעדרם של תנאים כלשהם
להיותו המוחלט של הא-ל. יוחנן בן זכאי לוקח את התורה על הכתף וברגע הזה
הופך המקדש וקורבנותיו לתפילה. אחר כך עוברת הנהגת הסנהדרין – המרכז הרוחני
– לגליל, וכעבור כמה מאות שנים עוברת ההנהגה לבבל, לגולה. זו היתה הבחירה
ברוח. אמירת ה'כן' המוחלט למקיים ולא לצורה ולאופן.